מתוך מוסף הארץ 27.4.07
בניתוחו לשיר "אליפלט", שהתפרסם-במוסף-הארץ, מציע אריאל הירשפלד את הבנתו החתרנית לשיר כעמדתו של אלתרמן עצמו. לדעתו של הירשפלד "אליפלט" מציג את החייל הישראלי כ"תם גמור שהכלל מנצל את תומו". ולכן השיר הזה "מערער על אתוס הגבורה הישראלי ומאיר אותו באור מר ומזעזע".
גם אליעזר יערי התייחס-בסוף-השבוע-הזה לשיר "אליפלט" (אולי בהשראת הניתוח של הירשפלד), והוא עורך השוואה בין התם מהשיר וחתן התנ"ך החדש לנוער, שעשה מעשה "אליפלטי" על במת התחרות. אבל יערי תופס את אליפלט באופן המסורתי, כגיבור אמיתי: צנוע, נחבא אל הכלים, העושה את גבורתו כמי שעושה את המובן מאליו.
כמה מילים בקיצור על ניתוחו של הירשפלד.
אין לי ספק שאלתרמן לא התכוון למה שהירשפלד רואה בשיר. החלק השלישי – שהירשפלד קורא לו "העלייה לשמים" – כולו גלוריפיקציה שאין בה שמץ אירוניה, והוא מוחק באחת את מה שאולי נרמז בחלק השני ("הקרב").
החלק השני – וגם הראשון ("הילדות") המכין לקראתו – אכן יכול להתפרש לפי פרשנותו של הירשפלד. אלא שאם רוצים ללכת בדרך זו, אפשר להרחיק הרבה יותר מן הצעדים המהוססים שעשה הירשפלד. אפשר לומר שאליפלט הוא "פרייר" שהחברה מנצלת אותו ולועגת לו. כבר בילדותו דיברו בו דופי, והשיא הוא כאשר בשובו מהומם ופצוע "בלבות חבריו… דבר מה התרונן כה ושר". הכול מכירים את שמחת החיים העזה, הפראית כמעט (שאסור לדבר בה) מול מותו של האחר. כאן מצטרפת לזה הידיעה שהקורבן (ההכרחי!) הוא מישהו שבחר להשליך את נפשו מנגד ובכך פטר את חבריו מן ההכרח הנורא. לפי פרשנות זו, המצביעה על רובד עמוק הקיים בכל חברה אנושית, יצטרפו חבריו של אליפלט ברצון לחלק השלישי של השיר. מצדם זה בסדר גמור שבמרום יש נחת מאליפלט – כל עוד הם ממשיכים לחיות על הארץ. ממילא זה הפיתרון הנוח: לתת את השמים למתים.
אבל הפירוש הרדיקלי הזה מסתמך על שני החלקים הראשונים בלבד, והוא אולי הפיתיון שהשליך אלתרמן לפני שחולל את ההיפוך בחלק השלישי, שם מתברר לפתע שחוסר האופי לכאורה ו"אי ההבנה" של הקוד האגואיסטי עומדים לא רק מאחורי הטינה והלעג – אלא גם מאחורי ההערצה של החברה כלפי אליפלט. כל התגובות הללו מבטאות את ההכרה בעליונותה "האלוהית" של האליפלטיות, ובמרחק של רובנו ממנה.
מבט אישי 
ניתוח מרתק. לא קראתי את הירשפלד ואולי אחזור על דברים שכתב – אבל מבחינת סדר הזמנים השיר אליפלט נכתב, כך מצאתי, בסוף שנות החמישים. השיר נמסר ללהקת גייסות השריון אליה התגייסה תרצה אתר (יש הטוענים שתרצה אתר היא שכתבה את השיר ואביה רק חתם עליו). אני חושבת שבלי קשר לזהות הכותב, מועד כתיבתו הוא משמעותי –
צה"ל שלאחר מלחמת השחרור אינו צה"ל שנלחם במלחמת השחרור, בכל הקשור להרכב האנושי ולרמת החיילות. בשל כמות הנופלים העצומה, צופפו את השורות באמצעות עולים חדשים ממוצא מזרחי וניצולי שואה, שלא עמדו בדיוק בתקן 'יפי הבלורית והתואר' ובקושי דיברו עברית. צה"ל של שנות החמישים היה צבא של נעבכים, אאוטסיידרים. אני מניחה שהשיר אליפלט ניסה לעדכן את אתוס הבלוריות של 48 לטובת אתוס חדש, של המארטיר הנעבך. בכל מקרה – הקריאה בבית השלישי בהחלט חתרנית ומרתקת.
אותי השיר על אליפלט תמיד הרגיז במובן מסויים:
חברה שאיננה מקבלת חריגים, מבקשת מהם פעמים רבות, בסמוי או בגלוי, ש"יעשו טובה וייעלמו". אליפלט בעצם עושה לחברה את הטובה הזאת, ומתאבד, לתועלת הציבור. בכל המובנים.
אין כמובן מילה אחת בשיר שמתארת את תחושותיו של אליפלט בצורה כזאת של "כוונה להיות אהוב בחברה", אבל הביטוי "הרגיש כאילו הוא מוכרח את המלאי לחדש" הוא עמום מספיק כדי להכיל גם אפשרות כזאת. בהקשר לזה אני נזכר במקרה אחד או שתיים של בחורות שנאנסו אונס קבוצתי בביה"ס, כש"חברותיהן" המגינות על האונסים העידו בעיתון משהו בנוסח זה (עפ"י מיטב זכרוני הלקוי): "זאת בחורה שהיתה מוכנה לעשות ה כ ל בשביל שיאהבו אותה, בשביל להיות מקובלת בחברה". אלתרמן טוב הלב (למרות שמסתבר שגם הוא כמשוררים וסופרים רבים, אדם נחמד לא היה) לא קלט את הלחץ החברתי כדבר שעשוי להיות גורם למעשיו של הבחור לא פחות מכל דבר אחר, או שאולי כן קלט והחליק על זה.
אינני יודע אם אלתרמן קרא את הספר "מחניים" של הסופר ההונגרי פרץ מולנר (תורגם גם כ"הנערים מרחוב פאול") אבל אי אפשר שלא להשוות את אליפלט לנמצ'ק, הנער העני, החלשלוש והדחוי בחבורה ההיא, שמקריב את חייו למען נצחון החבורה במאבק על המגרש.
בכל אופן, מה היה קורה אם אותו אליפלט היה מחליט שדי, עד כאן. גזלו מידיו צעצועים, הרביצו לו, השפילו אותו, עכשיו עליו להציל לעצמו את מה שנותר מהחיים שלו. יתכן שבאותה תקופה לא היתה אפשרית תודעה כזאת, ואם כן, מן הסתם לא די במה שעשו לו החבר'ה עד היום ובמה שריכלו עליו, בנוסף לכל הם גם היו אומרים עליו שהוא פחדן, אגואיסט, ואולי אפילו משתמט ר"ל. אליפלט היה, על פי מושגי אותה תקופה לפחות, נתון במילכוד שאין מוצא ממנו אלא בהתאבדות.
אפילו אם אלתרמן לא התכוון לכך.
הפרשנויות הלכאורה מנוגדות הללו.
הן משלימות.
שיר-פצע
תודה
אמנם יש הגיון מציאותי בדבריך, שאותו דבר מה שהתרונן ושר בלבות חבריו של אליפלט היה השמחה הפרימיטיבית על כך שהם חיים ושהוא מת.
אבל אני לא בטוח שניתוח כזה נכון יותר מהניתוח של הירשפלד, שלפיו אלתרמן מחבר, בחיבור שאין בו אירוניה, את השורות האלה אל מופען הקודם, אחרי גזילת הצעצוע: "ונדמה כי סביבו, זה מוזר, אז דבר מה התרונן כה ושר".
אליפלט, לפני או מתחת להיותו גיבור (בקריאה תמימה) או פרייאר (בקריאה החתרנית, כביכול), הוא שיר. לזה, אני חושב, כיוון הירשפלד.
חזרתי וקראתי בשיר, לאור ההערה שהערת, לפיה:
"החלק השלישי – שהירשפלד קורא לו "העלייה לשמים" – כולו גלוריפיקציה שאין בה שמץ אירוניה, והוא מוחק באחת את מה שאולי נרמז בחלק השני ("הקרב")"
האמנם גלוריפיקציה שאין בה שמץ אירוניה?
ובלילה חבוש קסדת פלד,
אז ירד המלאך גבריאל,
המלאך היורד משמיים יורד חבוש קסדת פלד: המלאך חבוש קסדה כי הוא מלאך מגוייס. מלאכים אינם עשויים בשר ודם ולכן אינם פגיעים, מדוע אם כן ראה אלתרמן צורך לחבוש למלאך קסדה? כי זהו מלאך מזוייף. המלאך מגוייס כדי להעניק חותמת גומי רישמית למעשה הגבורה של אליפלט,נוכחותו ואישורו של המלאך נחוצים כדי להפוך את מעשה הגבורה לחלק מנרטיב הגבורה ובכך לספק למעשה חיי נצח ומשמעות.
השיר שומר על אירוניה לכל אורכו.
אופיו הוותרני כל כך של אליפלט קובע את גורלו, כך שהמעשה שעשה הוא לחלוטין דטרמיניסטי, אין עימו בחירה של ממש, תודעה הבוחרת דרך התנהגות מתוך מספר אלטרנטיבות. לאליפלט אין אלטרנטיבה (כצאן לטבח?)
כל אחד מהצדדים בשיר ממלא את תפקידו. אליפלט צועד אל מותו הוודאי,
המלאך המגוייס, נציג החברה, ממלא את תפקידו – ההבטחה 'המרגיעה' שמותו של הקרבן לא היה לשווא. מוות סתמי עומד בניגוד לרעיון המארטירי, לפיו היחיד אמנם מקריב את חייו למען הרבים, אך זוכה בתמורה לתהילת נצח, להנצחה.
אני חושבת שהירשפלד הרחיק לכת באומרו שאליפלט הוא סמל החייל הישראל, שישראל הופכת אותו לקורבן, שעיר לעזאזל.
לא אליפלט אינו כל חייל, אבל החא ההחלט מסמל את ההרוגים, הפראיירים שנתנו חייהם על המולדת.
ועל כך כבר נכתב. למשל ש. גיורא שוהם, שבנה תיאוריה שלמה ב סביב "תסביך העקידה". (בנו, גיורא שוהם [שהונצח בשירה של נעמי שמר "בכל שנה בסתיו, כגיורא"] נהפל במלחמת יום כיפור).
עוד משהו בעניין ה"אין לו אופי אפילו במיל"
– בילקוט הכזבים יש את הסיפור המפורסם על הדייג מורדוך, למי שלא מכיר –
http://www.tam.co.il/29_10_2004/sport4.htm
(פיסקה שניה)
אני חושבת שמשם אלתרמן שאב את זה, והוא רומז לדיכוי ולדורסנות של החבר'ה לעומת היחיד שעומד מולם. כי אי אפשר לעמוד מולם
היום יש נטייה להדגיש את השפעת הלחץ החברתי, הגורם לאנשים לעשות מעשים הנוגדים כביכול את האינטרס האישי שלהם. וכך נתפסת האליפלטיות כאי הבנה, כתמימות קורבנית, או כחוסר יכולתו של היחיד לעמוד מול "הלחץ החברתי" הדורש ממנו להקריב את עצמו למען הכלל.
ולי נדמה שהאליפלטיות היא משהו אחר לחלוטין. אליפלט, כמו הנסיך מישקין (כמו ישו, אם תרצו), הוא התגלמות הטוב והתמים במובן השלם והמלא של המילה ("צדיק תמים"). הטוב שבו אינו תוצאה של לחץ חברתי אלא נובע מתוכו. ולכן הבחירה של אלתרמן ב"אין לו אופי" היא האירוניה האמיתית, שכן דווקא תכונותיו של הצדיק התמים הזה הן האופי השלם ביותר.
האופי השלם ביותר?
אתה באמת שלם עם זה?
אוטופיה. אתה מחבר אותי לסיפורי הצדיקים-תמימים של החסידות ושל הסופרים בתקופת ההשכלה
אני חושבת שהתנהגות כזו מנוגדת לאופי האנושי המחוספס, התחרותי,ה תובעני
לא הייתי רוצה אליפלט כזה בסביבה שלי. המצפון שלי לא היה עומד בזה
אליפלט הוא אידאל בהתגלמותו. לא תפגשי כזה בסביבה שלך. אבל מעשים אליפלטיים מתרחשים מדי פעם – ראי את דבריו של אליעזר יערי על חתן התנ"ך.
להבנתי, אליפלט איננו אייקון, הוא אינו תחליפו העברי של הסמיילי הישועי.
בתקופה בו נכתב השיר הזה, ישועיות מסוג זה נחשבה נקלית.
הצבר החדש ,זה שעלה לארצישראל הישר מהתופת של אירופה,זה שהוריו, משפחתו ניכחדה ( שים לב, אין הורים בשיר, אין מי שיבוא לגונן על הנבעך, יוצמעח, יורם, טמבל, אהבל, אליפלט. יש שכנים הולכי רכיל ויש ה- חבר'ה.) אותו צבר חדש, יקיא מעליו כל סממן תבוסתני, שאין לו אופי אפילו במיל. הצבר הפלמחניק, לא יתן עוד את הלחי השניה,ולא יסכים לאחד כזה בשורותיו.
הם ישמחו להפטר מצרה צרורה כאליפלט ( האם השם פליט חבוי בתוך שמו של אליפלט ? או אולי עצם הולדתו היא פלט של אלוהים,כולו טעות אחת גדולה?)
כן, הפלמחניקים יזמרו, את הניגון הזה אי אפשר להפסיק. הם יתעללו ב"הסח הדעת" מבלי לשים לב לפרט, כמו שהם שרים את השיר הזה בלי דעת למה ואיך. החברה מתנהלת כאוטומט.
הם לא יגוננו ( בשל מה זה?)יתנו לנבעך כזה, מעופף שכמוהו, לצאת לקרב( בלי ועדות חקירה של למה? ואיך?), בלי לתת את הדעת על הסכנה הכרוכה בכך. יתנו לו להתגייס,יכפיפו עליו את חוקי החברה למרות אאוטסיידריותו, חזקים שורדים.אני בהחלט מאמינה בתחושת ההקלה על כך שה" נגע" הוא שהלך.
אין כאן זמר קינה פרטי, יש כאן שיר הלל לחברותא
שרים יחד את שיר אליפלט שנפלט מהחבר'ה
"זימרנוהו כך סתם זה מוזר,
כי דבר מה התרונן בו ושר…"
צמד המילים, כך סתם, מקומם, מקומם!!!!! מביא אותי למחשבות נוספות הנודדות עד עצם היום הזה.
את הנחת וחותמת הגומי על כשרותו של הנ'ל הוא יקבל אך ורק מיושבי מרום, כי לחבר'ה שעל הארץ אין ממנו נחת, אפילו לא במיל.
ומי שלא שווה מיל, לא שווה גרוש.
אליפלט, ילד ניצחי. כמו אותם שלא בגרו רגשית. תם טמבל מאומן.
אולי יש כאן גלגול של אותם "נערה ונער" ממגש הכסף של אלתרמן??
הם השנים הקריבו עצמם למען המולדת
אומה שלמה הביטה בהם שטופת דמע וקסם.
הוא, אליפלט האינדיבידואל,אחד שכבר יש לו שם, הקריב עצמו למען החברה.
הרעיון מצמרר אם נמשיך לחשוב עוד קצת הלאה.
אין לי שמץ מושג אם נכונה השמועה שתרצה אתר היא שכתבה את השיר בהסוואה תחת חותמתו של אלתרמן. מה שהזכיר לי
שנים מאוחר יותר ב64, כותבת תרצה אתר את השיר הבא ללהקת הנחל,
טוביה צפיר ושולה חן.
אין לי ספק שהאהבל הזה, אהבל פרטי מאוד בשיח אינטימי בין שניים,לו היה מתגייס, היה הופך בן רגע לסוגשל אליפלט. גם בשיח המאוד פרטי עם בת זוג, מבטיח לה הנבעך התורן הבטחות שיפור התנהגות כללי, כדי להתאים לה- לחברה.
אם התמזל מזלו של הדביל התורן והיתה לו אמא מגוננת שתציל אותו מחרפת החבר'ה, היו קוראים לו חיימק'ה שלי, או יוסי ילד שלי מוצלח..
מילים: תרצה אתר
לחן: אלונה טוראל
אחד חולמני
הו, מדרכה כחלחלת
פנס וקיר אבן יפה
איזו תמונה נהדרת
פינה של רחוב וקפה
חלומות שקיומם חזק מהעולם
אח, ושלוותם של החיים הדוהרים אל קץ
איי! נתקלתי בעץ!
אוי, זה לא נורמלי
יש לי חבר אידיוט
כזה קצת מבולבלי
כזה שנתקל בקירות
אחד כזה מין טושטוש
כזה מין חולמני
תמיד מהר יטוס-טוס
תמיד הוא כזה עצבני
הביטי איזה פרח
כה זעיר וקטן ומתוק
שורי – עולה ירח
בקצה השדירה מרחוק
חלומות שקיומם ברור מן העולם
אח, ושלוותם של החיים הדוהרים בעיר
איי! נתקלתי בקיר!
אוי, זה לא נורמלי…
הביטי – טל יורד לו
על גג צוצלות כבר עומדות (צוצלת!)
ילד קטן בוכה לו
ודאי מפחד לבדו
חלומות שקיומם גדול מן העולם
ושלוותם של החיים ומלמולם הרך
איי! הפלתי אותך!
אנא סלחי, סלחי לי
הכאבתי לך מאוד
אני ממש דבילי
כזה שמפיל בחורות
היום אני מבטיח להיות אחר בכלל
להיות אדם רגיל אך
טיפה, רק טיפה מבולבל
היה מענין, כולל תודות לאריאל הירשפלד.תודה.
הילד שדיברו בו דופי
בּוֹ שׁכֵנִים וּשְכֵנוֹת דִיבְּרוּ דֹּפִי
יְלָדִים, אִמּוֹתֵיהֶם, אֲבוֹתֵיהֶם
וּכְשֶגַּזְלוּ מִיַּדָיו צַעֲצוּעַ
הוּא הָיָה מְבֻלְבָּל מֵהַדֹּפִי
אֲבָל מְחַיֵּך
כִּי הֵם הֵן יֹאהֲבוּ אוֹתוֹ עַכְשָׁיו
הוּא נָתַן לָהֶם מֵעַצְמוֹ
נָתַן וְנָתַן
כָּל מַה שֶׁהָיָה לוֹ
וּבְכָל זֹאת מָצָא עַצְמוֹ עִקָּר הַשָּׁנִים עָסוּק
בְּשִׁכְלוּל
יְכָלְתּוֹ לְהַסְתִּיר אֶת עַצְמוֹ
לְהִנַמֵּך עוֹד וְעוֹד
עַד
אֲשֶׁר הֶחְלִיט: דַּי
אֲנִי רוֹצֶה עַכְשָׁיו לְהִשָּׁאֵר
עִם הַמְעַט
שֶׁנּוֹתָר לִי מִמֶּנִּי.
וּכְבָר לֹא הָיָה לוֹ אִכְּפַּת
שֶׁשוּב מְּדַבְּרִים בּוֹ הֵם דֹּפִי
אליפלט עושה לי, ולרבים שאני מכיר ומעריך, עור ברווז. זה שיר מרגש שיש בו אמירה (אמנם אידילית), המדבר על חברות ושכול, ומתאר מצבים שהיו במציאות. המשורר השתמש באלגוריות כדי להמחיז את הסיטואציה ולבנות פואנטה (סליחה על השימוש בלעז) והצליח לרגש את כל המדינה. נוסיף לזה את הלחן המדהים של סשה ארגוב והביצוע המלוטש והאינטליגנטי של התרנגולים והרי יצירת מופת.
אז למי שקשה להגיד שמשהו מרגש אותו, שיש לו דמעות בעינים ועור ברווז — אפילו אם מדובר בסמל לאומי/חיים שתרמו אנשים וצעירים למדינה — או במילים אחרות, לפוסט ציוני/פוסט שורשי/פוסט נורמלי — זכותו למצוא שלילה בכל דבר שרבים מוצאים בו ערך רגשי (גם אני יכול לפגוע במוצרט/רילקה או כל דבר אחר שקרוב ללבכם).
[התגובה מיועדת לשתי המינים ונכתבה בלשון זכר במקרה]
אליפלט בניתוח של היום היה כנראה ילד עם בעיות תקשורת מה שנקרא ילד על הרצף של האוטיזם . המאפיינים שאינו קורה נכון את המצב ואינו מתנהג כמו שהחרה מצפה אבל מחייך בבלי דעת מדוע.
ואולי בשביל החרוז כתבו שהחברה כביכול היו מפסוטים אחרי שזחל במקומם ישר מול האש
ובליבות חבריו, זה מוזר,
אז דבר מה התרונן כה ושר
אך כשמגיעים לשורה " במרום לנו יש ממך נחת" זה תמיד מעלה דמעות בעיני כאילו אין לך שום התאמה בחברה שעל פני האדמה לא כילד ולא כחייל אבל בשמיים בתור מת נקבל אותך.
כלוחם שאיבד חברים בשדה הקרב וחווה מעשי הקרבה וגבורה שלא על מנת לקבל פרס, מקוממים אותי דברי הפרשנים לשיר נפלא זה. לדעתי ,אלתרמן ראה באליפלט את הישראלי מלח הארץ, המתנדב ,שבזכות נערים כמוהו אנו שורדים מול אויבינו. הוויתור על צעצוע והימנעות ממריבות אינו צד של חולשה או אוטיזם אלא גדלות נפש. חוות דעתם של המבוגרים על כך שהוא חסר תקנה בגלל אופיו הנוח הינה התרסה על הישראלים החומרניים והאגרסיביים שאמנם לאנשים כאליפלט אין סיכוי להתמודד איתם. ואלתרמן מוכיח שאותו חסר אופי כביכול הוא אב הטיפוס ללוחמינו המתנדבים ביחידות הקרביות, לעומת משתמטי הגיוס למיניהם שהם כאותם אלו שגזלו מהילד את צעצועו \נעוריו.
האליפלטים מוכיחים עצמם בשעת המבחן האמתית כשהם מקריבים חייהם על מנת להציל חבריהם, כשם שאליפלט ויתר בילדותו על הצעצוע הוא מוותר על ביטחונו האישי!
ליבם של חבריו מתרונן מהערכה והשתאות מאותו לוחם צנוע והקרבתו ולא חלילה בשמחה לאיד כפי שפירשו קודמי – הייתי אומר בגסות. המלאך שנשלח אל אליפלט חבוש קסדה הינה מטפורה להתגייסות צבא השמיים לסייע לעם ישראל במאבקו.
[…] 29 אפריל 2007 … בניתוחו לשיר "אליפלט", שהתפרסם-במוסף-הארץ, מציע אריאל הירשפלד את הבנתו החתרנית לשיר כעמדתו של אלתרמן עצמו. לדעתו של הירשפלד "אליפלט" מציג את …מתוך אליפלט | מבט אישי להמשך קריאה […]
[…] מבלי דעת מדוע, וכיצד ובשל מה זה ואיך". (לאוהבי ההרחבה: פרשנות מורחבת ועמוקה יותר לשיר "אליפלט" – תוכלו לקרוא בבלוג […]