אספר לכם, רבותי, סיפור קטן אחד, על איוואן פיודורוביץ’ עצמו, סיפור מעניין ואופייני מעין כמוהו. רק לפני חמישה ימים, לא יותר, בשבתו בחברת גברות בעיקר, הוא הכריז חגיגית, תוך כדי ויכוח, שאין על פני האדמה שום דבר שיאלץ את בני האדם לאהוב את זולתם, ושאין בנמצא חוק טבע בנוסח: "חייב בן אנוש לאהוב את האנושות"; ואם היתה עד כה אהבה בעולם, ואם עודנה קיימת, הרי אין זה בגלל החוק הטבעי, אלא אך ורק מפני שבני האדם מאמינים בחיי-הנצח שלהם. ובסוגריים הוסיף איוואן פיודורוביץ’, שבזה מתמצה חוק הטבע כולו, ואם תעקרו מלב האנושות את האמונה בחיי-הנצח שלה, מיד יאזלו בה לא רק האהבה, אלא גם כל חיוּת הנחוצה להמשך הקיום בעולם. ויתרה מזו: לא יהיה עוד שום דבר בלתי מוסרי, הכול יהיה מותר, אפילו אנטרוֹפּוֹפַאגיה [אכילת בשר-אדם]. וגם בזה לא די: הוא סיים את דבריו בקביעה שבשביל כל אדם פרטי, כמונו עכשיו, למשל, שאינו מאמין לא באלוהים ולא בחיי-הנצח שלו עצמו, חייב החוק המוסרי שבטבע להשתנות מיד, עד כדי היפוכו הגמור של החוק הקודם, הדתי; ושהאנוכיות, אפילו עד כדי זדון ופשע, לא רק צריכה להיות מוּתרת לאדם, אלא שיש לראות בה מוצא הכרחי, המוצא הכי נבון וכמעט הכי אצילי במצבו.
את הסיפור הזה מספר מיאוּסוֹב, דמות שולית ברומן, בהתכנסות אצל הסטארץ שנועדה ליישב את המחלוקת בעניין הירושה, שבה פורצים כל השדים מהתיבה (החדר הקטן והדחוס של הסטארץ דומה לתיבה) ומתחילה שרשרת האירועים שמובילה אל הרצח. הדברים של איוואן הם חידתיים. מי שהגה את הפואמה "האינקוויזיטור הגדול" ורואה בשלטון הדת הממוסדת (אמנם הקתולית) את שלטון השטן, אינו מוצא שום עוגן למוסר מלבד החוק הדתי. ואכן הסטארץ נאחז בדברים האלה מיד ואומר:
אשריך שאתה מאמין בזה – או שאין אומלל ממך!
וכשאיוואן שואל "למה אומלל?" משיב הסטארץ:
כי קרוב מאוד לוודאי שאינך מאמין כלל… בהישארות-הנפש שלך… עדיין לא הכרעת בשאלה זו, והיא מענה את לבך. אבל גם המעונה אוהב להשתעשע לפעמים בייאושו… השאלה הזאת לא נפתרה אצלך – וזה אסונך הגדול, כי היא תובעת פתרון במפגיע…
איוואן שואל מיד בחיוך מוזר, ודבריו סתומים לרוב הנוכחים בחדר:
היא עשויה להיפתר אצלי בכלל? להיפתר לצד החיוב?
והסטארץ אומר:
אם אי אפשר לפתור אותה לחיוב, לעולם לא תיפתר גם לשלילה, אתה מכיר בוודאי תכונה זו של לבך: הרי בזה כל עֱנוּתו. אבל עליך להודות לבורא עולם על שנטע בך לב נעלה, שאֵלֶה הם עינוייו…
לדברים האלה יש חשיבות עליונה, משום שבהמשך הרומן מפגיש דוסטויבסקי את "הלב הנעלה" הזה עם סמרדיאקוב, משרתו של פיודור פבלוביץ’ ובנו הלא חוקי, ויוצר בין איוואן לבין המשרת "שותפות" שעתידה למוטט את איוואן. אבל על כך בפעם אחרת.
.
פיודור מיכאילוביץ’ דוסטויבסקי, האחים קרמאזוב, תרגמה נילי מירסקי, עם עובד 2011, עמ’ 97–98.
.
אין כמו דוסטוייבסקי לערסל את השאלות הקיומיות שלנו (-:
אכן אכן, ומה שהוא מעולל לאיוואן דורש הרחבה (שעוד תבוא בהמשך)