דוסטויבסקי
אחד מסיפורי המשנה המרתקים ברומן הגדול (תרתי משמע) האחים קרמאזוב הוא סיפורו של הנער קוליה קרסוטקין, שמתחבר עם סיפורו של הילד האומלל, הנוטה למות, איליושה. למעשה, סיפורו של קוליה קשור עוד יותר בגיבור הספר, אליושה קרמאזוב (לא במקרה נבחרו לאיליושה ולאליושה שמות דומים).
קוליה הוא נער פיקח, ‘כמעט בן ארבע עשרה’ (חשוב לו להדגיש כמה הוא בוגר), שגאוותו מביאה אותו להתרברבות בדעות קיצוניות ולמעשים פזיזים. אליושה אומר עליו בעקיפין, בצטטו דברים שאמר גרמני אחד על הנוער הרוסי, שהוא לוקה בבורות גמורה וביטחון עצמי שאין לו גבולות. ובדיבור ישיר יותר הוא אומר לו: "רק עצוב לי שנפש נפלאה כל כך, שעדיין לא התחילה לחיות, כבר נגועה בכל ההבלים הנלוזים האלה" (עמ’ 702). נראה שדוסטויבסקי בחר בקוליה על מנת להציג דרכו את כל הנלעג ב"נוער הרוסי" המשכיל למחצה, שקרא כמה ספרים וגיליון בודד של איזה כתב עת, וכבר הוא הופך עולמות ופוסל גופי מחשבה שלמים ומעיר הערות מחוכמות על אונייגין בלי שקרא שורה אחת ממנו. "אבל תגיד לי", שואל אותו אליושה, "את פושקין הלוא קראת… הרי כרגע דיברת…" וקוליה משיב, "לא, עוד לא קראתי, אבל אני רוצה לקרוא…" וכן הלאה. קוליה מכריז על עצמו שהוא סוציאליסט, הוא פוסל את המדיצינה, מתנגד לדת הנוצרית וכולי. "מתי הספקת?" שואל אותו בחיוך אליושה, וגם הקורא מרגיש שקצת יותר מדי הועמס על הילד שעדיין אינו בן ארבע עשרה. נדמה שדוסטויבסקי השתמש בדמותו של קוליה כדי לבקר באמצעותה את הדור הצעיר, המהפכני – ביקורת שנראה שהיתה מתאימה יותר לדמות מבוגרת מקוליה בשלוש או ארבע שנים.
אבל כמובן, לא זה העיקר בשיחה הנהדרת בין אליושה לקוליה (פרק 6: התפתחות בטרם עת, בתוך הספר העשירי: נערים), אלא ההזדמנות שנוצרת בין השניים, שהיא למעשה פתיחת הדרך לתיקון חייו של קוליה ולכיוונם אל הנתיב הנכון. על היותו של אליושה בן דמותו של המושיע כתבו רבים (ראו למשל מאמרו של יואב רינון). השפעתו על דמויות רבות בספר היא כמעט מאגית, למשל על חוחלקובה (אם "ארוסתו" לעתיד) ועל גרושנקה (אהובת אחיו ואביו), וכמעט כל מי שנכנס עמו לשיחה שוכח מיד כל רוגז וטרוניה ופותח את לבו לפניו. הוא מכיל את כולם ואינו שופט איש ואין בו תכונה רעה אחת. אליושה אינו נרתע מבליל ההבלים ששופך עליו קוליה (מתברר בשיחה שנפשו של קוליה הושפעה בין היתר על ידי רקיטין, פרח הכמורה המושחת), והוא מדגיש שוב ושוב שביסודו קוליה הוא נפש טובה. "לא, אתה נפש נפלאה, גם אם נגועה…" ובכוח האהבה אליושה מנסה לרפא ו"לתקן" את קוליה.
קוליה נאבק בגאוותו ובאהבתו העצמית לאורך השיחה, אך ממילא אלה מתמוססות מעצמן ליד אליושה, שמבקר את הדעות המוטעות אך משבח כל הזמן את נפשו של קוליה. ברגע מסוים אומר קוליה "אתה יודע, קרמאזוב, כל השיחה הזאת בינינו דומה לווידוי אהבה". וזה שורש העניין כולו. בן דמותו של המושיע מכניע את כולם בכוח האהבה. אחרי שדברים אלה נאמרים חל מהפך בשיחה.
קוליה אומר: "אתה יודע, כל החודש האחרון אמרתי לעצמי: ‘או שנתחבר זה עם זה בן-רגע ונישאר רעים לנצח, או שבו במקום ניפרד זה מזה כאויבים עד הקבר’!"
"וכשאמרת כך", צוחק אליושה בעליצות, "כבר אהבת אותי, כמובן!"
"אהבתי, נורא אהבתי אותך וחלמתי עליך! איך זה שהכול ידוע לך ככה מראש?" (עמ’ 705–706).
.
דוסטויבסקי, האחים קרמאזוב, תרגמה נילי מירסקי, עם עובד 2011
.
ראו גם סיפור ליום הכיפורים מתוך האחים קרמאזוב
.
מעניין. התחושה שלי לגבי שיחתם של קוליה ואליושה הייתה שאליושה בוטה וביקורתי עם קוליה יחסית למנהגו עם דמויות אחרות ש'מתוודות' לפניו, כלפיהן הוא אכן מאוד מכיל ולא שיפוטי. עם קוליה הוא נוהג כמו פסיכולוגים מסוימים: משלב בוטות (לומר למישהו שנפשו הצעירה נגועה בהבלים נלוזים, זה די בוטה, גם אם מרככים את זה באמירה שנפשו היא בטסבעה נפלאה. לומר את זה לנער בגיל חט"ב, זה… ממש הימור) עם חיבוק של אהבה. ליזה, שקרובה בגילה לקוליה ושופכת על אליושה רעיונות מזוכיסטיים חולניים מסוג מסוכן הרבה יותר, שומעת מאליושה תגובות מתונות, מכילות ומבינות הרבה יותר מאלה ששומע ממנו קוליה. עם קוליה אליושה טורח להתווכח, עם ליזה הוא לא מתווכח בכלל. היא נחשבת לחולה בנפשה בעוד שקוליה בריא בנפשו ולכן ניתן להתווכח עמו. הוא גם חזק מספיק כדי לקבל את המילים הבוטות של אליושה בלי להזדעזע.
אינסטינקטיבית נראה לי שדמותו של קוליה קשורה מאוד חזק לדמותו של איוואן, היא מציגה אותה כמראה מגחיכה וגם נוגעת ללב. (אגב, גם דמותו של ראקיטין היא כזאת, אבל משהו בבסיס נשמתו של ראקיטין הוא כזה שעבורו אין מחילה וסליחה והזדמנות נוספת כמו שיש לקוליה או לאיוואן).
כרמיון – אני נוטה להסכים עם רוב מה שכתבת. בעיקר נכון מאוד החיבור שעשית בין קוליה ואיוואן (ורקיטין). אלה דמויות שמציגות את השכלתנות ואת השפעת התרבות האירופית, ומתקשרות אצל דוסטויבסקי לאיום על ה"רוסיות" ועל הסדר הטוב (הם כולם חתרנים ו"מהפכנים"). הוא מציג דמויות כאלה כמי ש"אין להם אלוהים" והם מסוגלים לכול (רקיטין הוא מעין שיא ציני של הדמות הזאת, גם משום שהוא פרח כמורה).
.
עניין בפני עצמו הוא המשיכה העצומה של דוסטויבסקי אל הדמויות האלה, והמאבק שלו ברעיונות שלהם, שהוא כנראה שיקוף של מאבק פנימי המתחולל בתוכו.
.
נראה שאליושה מדבר עם כל אחד בדיוק בעוצמה ובמידה הדרושה. ליזה אוהבת אותו ללא סייג והיא נפש טהורה כמוהו, ולכן אין צורך לנקוט אתה לשון קשה. קוליה נמצא על הגדר, קרוב לגבול מסוכן, והוא דעתן ווכחן. הוא יכול לעמוד בעימות כפי שציינת, וחשוב מזה – אליושה מאתר מבעד לווכחנות את החלק הטוב בנפשו של קוליה ואל החלק הזה הוא פונה. בכלל, דומה שבכל השיחות שלו אליושה מקשיב תמיד לנפש ולא למלל שלעתים הוא רק מסך עשן.
.
עניין שראוי לפוסט בפני עצמו הוא שייכותו של סמרדיאקוב לטיפוס השכלתן "חסר האלוהים" הנוטה אחרי המערב (דוגמת איוואן).
.