האדם הוא יצור רגיש

רוברט ואלזר

הכותרת הזו מסקרנת, תודו. האם היא תמימה? האם היא אירונית? ובעיקר, האם יבוא בהמשכה הסבר טרחני על האדם ועל הרגש? אל חשש, זהו משפט הפתיחה בחיבור הראשון מבין עשרים החיבורים שכתב לכאורה ילד בכיתה ח1. ניחשתם נכון, שוב אנו עוסקים ברוברט ואלזר.

בסופו של ספר הסיפורים שראה אור לאחרונה בתרגום עברי, "איש שלא הבחין בשום דבר", נחבא ספר נוסף שהיה הראשון שפרסם ואלזר בגיל עשרים ושש. "החיבורים של פריץ קוֹכֶר", אוסף חיבורים שכתב כביכול ילד בשיעורי החיבור בבית הספר, ראה אור בשנת 1904 – ונחל כישלון מוחלט. ואלזר מעולם לא קיבל בגינו כל תמלוגים. ספר החיבורים המוזר מכיל מבוא קצר שבו משתמש ואלזר בתחבולה ספרותית המייחסת את החיבורים לנער שמת בדמי ימיו, ועשרים חיבורים שנכתבו כביכול בכיתה לפי נושאים שהוכתבו לתלמידים. החיבורים מקיפים את עולמו של התלמיד: בית הספר, העיר, הטבע שמקיף את העיר, עונות השנה, אמנות וכולי.

סגנון החיבורים חידתי. מצד אחד הם ילדותיים ותמימים. רבים מהם נפתחים במשפטים טריוויאליים. החיבור על "האדם" פותח במשפט שבחרתי לכותרת הפוסט "האדם הוא יצור רגיש". החיבור על הסתיו פותח במשפט "כשבא הסתיו, נושרים העלים מן העצים ארצה". החיבור על "חברוּת" פותח במשפט "איזה פרח יקר ערך היא החברוּת". החיבור על עוני מתחיל כך: "עני הוא מי שבא לבית הספר במעיל קרוע". הפתיחות טריוויאליות ועם זה כבר מהמשפט הראשון חש הקורא במהלך נסתר שמלווה את התמימות. הילד שיושב בכיתה בשיעור החיבור ומנסה לרצות את המורה ולהשיג ציון "מעולה", הוא קונפורמיסט מושלם שמשתדל, כביכול בלב שלם, לקבל את העולם שמוטמע בו בבית הספר. הוא משתדל באמת ובתמים "ללמוד". אלא שככל שהוא מתמיד בזה גוברת אי-הנחת, ולמקרא שורות כמו "אני רוצה להיות חרוץ ולציית לאלה הראויים שיצייתו להם. הורים ומורים ראויים לכך ללא ספק", חש הקורא בפירוש בכוונה חתרנית נסתרת.

ואולי אין כאן רק כוונה נסתרת אחת אלא שתיים. אחת היא הזרות המוחלטת של הכותב, שכביכול מתאר את העולם שסביבו במבט מבחוץ, ממש כמו היה זה מבטו של איש מהירח המנסה להתאים את עצמו לכללים שאין בינו ובינם כלום. כביכול הכותב אינו חלק מהטבע, מהעיר, מהכיתה שהוא מתאר. השנייה היא שמכלל הן שומעים לאו, הקבלה המוחלטת של עולם המבוגרים והניסיון הילדותי להסכים לכל מוסכמה כאמת ללא עוררין, מעוררים ספקות במקום לספק אישור. אין כאן הפנמה של נורמות. כשהילד כותב "אני רוצה לציית לאלה שראויים שיצייתו להם" נדמה שהוא רוצה בעיקר להתאים את עצמו, להסתגל. הוא אינו מקבל דבר ואינו דוחה דבר. הוא לומד לחיות בעולם כפי שהוא.

בתוך התמימות והזרות מסתתרת גם ראיה מפוקחת וחודרת. הנה קטע מהחיבור "המקצוע": "להיות רופא אין לי חשק, להיות כומר אין לי כישרון, להיות משפטן אין לי ישבן ולהיות מורה… הייתי מעדיף למות. לפחות כל המורים שלנו אינם מאושרים, רואים זאת עליהם".

דוגמה לסגנונו הכפול של ואלזר, התמים והמפוכח, הוא החיבור ששמו "החיבור". ההתחלה היא כרגיל טריוויאלית: "חיבור יש לכתוב בקפידה ובאותיות קריאות. רק מחבר חיבורים גרוע אינו שוקד על טיפוח בהירותן של המחשבות ושל האותיות גם יחד". ועכשיו שימו לב היטב: "יש לחשוב בטרם כותבים. רשלנות שלא תסולח לעולם היא להתחיל משפט במחשבות לא בשלות. אולם עצלנותם של התלמידים סבורה שמילים נולדות ממילים. אין זו אלא אשליה מסוכנת וריקה". בום, הבחנה חדה כתער של כותב מיומן של קטעים קצרים, מהודקים. ושוב גלישה אל הילדותי, האירוני: "בעת כתיבת החיבור אין להניע את המרפק אנה ואנה בפראות יתרה. הדבר מכביד על שכנך…", ומיד אחר כך קפיצה מעלה מעלה אל המשפטים האלה: "כתיבה היא עניין של התלהבות שקטה. מי שאינו יכול לשבת בשקט, אלא מוכרח לגשת תמיד לעבודה ברוב המולה וחשיבות עצמית כדי לבצעה, לעולם לא יוכל לכתוב כתיבה יפה וחיונית".

ואלזר מודע היטב לכוחו וליכולתו ככותב. בחיבור שנקרא "במקום חיבור" הוא מביא מכתב מאחיו של התלמיד. האח כותב: "אתה ממזר גדול בסגנון. אתה כותב כמו שני פרופסורים גם יחד. סופר מקצועי לא היה מיטיב להתבטא. מהיכן קיבלת את זה?" בחיבור "האדם" הוא קורא תגר על שיפוטו של המורה: "על הסגנון הזה זכיתי בציון מספיק בקושי. אבל אני מכריז: זהו בכל זאת החיבור הטוב ביותר שכתבתי אי-פעם". אבל שוב, בקריאה נוספת מגלים שאולי ואלזר הוא שנותן כאן ציון נמוך לילד מכיתה ח1, שבמשפטים שקדמו לשיפוט הזה כתב קטע מתלהם וילדותי.

אני מסיים בחיבור שחותם את הספר "החיבורים של פרנץ קוֹכֶר" וגם את הספר המתורגם "איש שלא הבחין בשום דבר". זהו החיבור "הכיתה". יש משהו סמלי בזה שוואלזר מסיים במיקרוקוסמוס שהוא עולמו של התלמיד. כשיודעים להתבונן, גם כיתה אחת היא עולם שלם: "כיתתנו היא העולם המצומצם, המוקטן. הרי בקרב שלושים איש יכולים ודאי להתקיים כל הרגשות והתשוקות כמו בקרב שלושים אלף. אהבה ושנאה, רדיפת כבוד ותאוות נקם, אופי אצילי ושפל ממלאים תפקיד חשוב בינינו. יש בקרבנו עוני ועושר, ידע וטפשות, הצלחה וכישלון על כל טלטלותיהם והבדליהם הדקים. בכיתה יש לעתים הזדמנות לשחק את הגיבור, את הבוגד, את הקורבן, את הקדוש המעונה. אילו היה משורר חודר במבטו אל יחסינו, היה מוצא חומר בשפע ליצירות מרתקות". עד כאן. ומשורר כזה דווקא חדר לשם, ולכל מקום שבו הביט ואלזר.

וראו גם כאן וגם כאן.